לב לים
28-11-15
- כמה זמן חיכינו , שיבוא גם לפה גל . והנה עלה הים ובשבת בבוקר קיבל את פנינו במופע של עוצמה .
קבעתי עם חברה גולשת ״מקסימום לא נכנס ״ הרגעתי את עצמנו .
כשהגעתי אל החוף הוא היה מלא , כמו יום חג בבית כנסת כשכולם עם חולצות לבנות .
ככה החניה מלאה , ואנשים מגיעים עם גלשן מתחת לזרוע .
יום חג .
לאורך החוף אנחנו מחפשות נקודה טובה , מהססות .
הולכות ומסתכלות על הגלים מנסות להחליט איפה נצליח להכנס ולאן אנחנו רוצות להגיע .
בעומק אנחנו רואות גולשים בגל ארוך עולים ויורדים בו . לנו עוד לא ברור איך נעבור את הקצף אפילו. מרגישות קטנות .
בסוף מחליטות ״ נחתור לגל הראשון , לא ! לשני , בואי נעבור את הקצף לספוט השני ״
רועדות מפחד , מחייכות וכשממש מפחיד אנחנו צוחקות ״שיט ! אני מתה !״
אני לא יודעת איך להסביר אהבה . אני לוקחת איתי מצלמה , גם למים .
אף פעם לא עמדתי ככה מול פחד והמשכתי לתוכו .
שום פחד אחר לא גורם לי לצרוח ולחייך באותו זמן .
ההצלחה לא כזו חשובה כמו השהיה בתוך המים ,בתוך עוצמה שמגלגלת אותי כמו קליפה ריקה .
עשר שניות גלישה מטיסות אדרנלין ישר לתוך הדם , ואני רצה שוב פנימה , מתנשפת .
וככה , עולות יורדות , שותה מי ים , נחנקת , מקבלת את הגלשן בראש , אבל תופסת: אחד ,שניים, חמישה גלים ... לא סופרת .
עד שאני מותשת לגמרי , נסחפת לחוף .
״היה טוב אה ? ״ היה טוב .
*״ צריך לעשות סרטונים שנשים יבואו לגלוש ״ היא אמרה , ישר הכנתי :