שבעה

1993. הייתי סטודנטית לצילום בת עשרים וככה . לילה אחד הגעתי אל הסלון של יוסי ורפי ומייד הרגשתי בבית . בעיני הסלון נראה כמקבילה הישראלית לזה של גרטווד שטיין : תמיד פתוח , תמיד אנשים ,מוסיקה ואמנות בכל פינה בבית ,אוכל טעים ויין.מלילה עד בוקר יושבים בעשן הסמיך , ומדברים . יוסי היה המארח שליבו ומטבחו תמיד פתוחים .למדתי ממנו ,על מקצועיות ותשוקה על אהבת החיים והאדם . 

מילים גדולות שמנסות לתפוס אין ספור סיפורים ,זכרונות ועצות שקיבלתי ממנו במשך השנים .

הוא היה טוב אלי . ואהבתי אותו מאוד.

*כאן הוא בתמונה מסדרה שצילמתי בסוף שנות התשעים 98-99 בחצר הבית ברחוב הירקון *

ֿאני לא יודעת על מה בוכים , כשבוכים כשמישהו מת, על מי שהלך או על עצמנו שנשארנו. דמעות שטפו זכרונות ישנים ורגש טרי ,כשיוסי מת פתאום. נאמרו מילים בטקסי הפרידה הציבוריים- מהן למדתי שהמון אנשים הרגישו כמוני: אהבה שאינה תלויה בדבר. שהעולם חסר נשמה אחת טובה ופרועה .

הילדים שאלו ״את עצובה , אפילו שלא נפגשתם הרבה שנים? ״ ועניתי שכן .יש מפגשים וחברויות שהם לתמיד. אז הסכימו להשאר לבד בערב ושאסע לשבעה של יוסי .

נכנסתי אל הבית, הזמן קפא בסלון , רק האווירה לא היתה כמו פעם , האור דלק חזק וכסאות של כתר פלסטיק הונחו בצדי החדר .

כשכולם הלכו ביקשתי מרפי רשות לצלם את הסלון ,להפרד מהבית בדרך שאני מכירה .

אנשים מפתחים תפיסת זמן , מקבלים את רעיון הפרידה והמוות . אבל האני הכלבה, מחכה ליוסי . 

היא זקפה את הראש בציפיה  ,אל כל מי שנכנס הביתה, והרכינה אותו כשלא הביא איתו את אבא שלה .

״רפי , איך האני תבין את מה שקרה ? ״ אני מקשה קושיות 
״היא לא תבין, היא מחכה לו ״ הוא עונה .