לפעמים,אני נתקעת על משהו,כמו בולדוג.ימים ארוכים לא משחררת...פעם איזה שיר שאני מריצה בלופ,פעם ים (טוב,ים זה לא נגמר, וזה זמני שאני לא שם)לפעמים מתאהבת ללא תקנה,כל פעם משהו ממלא מעניין ומעסיק אותי מאוד.
לפני כמה שנים,היתה תקופה שפיתחתי אובססיה לאלמנת פושע בכיר,קראתי ראיונות,צפיתי בכתבות חדשות עליה,סרט תיעודי כל מה שהיה עליה שתיתי בצמא.ואז גיליתי שהיא מצטלמת מבשלת אוכל בכמויות וחולקת מתכונים בכייף שלה.במשך שבועות בישלתי אוכל מרוקאי והצטלמתי עם מכנסונים,גופיות ומחשוף (שמילאתי בתפוזים כי אני לא משופעת ציצי)
זו היתה תקופה נהדרת!
הייתי שמחה בחלקי,המקרר היה מלא,וצחקתי כל הזמן. החברות חשבו שהשתגעתי,.בבית ניגבו את הרוטב עם חלה מתוקה מאפה ידי,וחיכו בשקט שיעבור.
עבר.
אובססיה חדשה: הרוקדות.
כל יום מעתיקה פעם אחת לפחות את הרוקדות,של מאטיס. בצבעי מים,בטושים,בפסטל,על קרמיקה. שלושה צבעים ,קווים ותנועה מעגלית כזו,שמרגיעה את המוח.
זו יצירה כל-כך אייקונית,לא עצרתי אף פעם להסתכל עליה באמת.פתאום מגלה בה סיפורים,מהרהרת במעגל הרוקדות.
כל הגיל המעבר הזה ,ימח שמו,עושה אותי גם דוקרת וזועפת וגם ג'וני מיטשל קייס אוף יו.
רכבת הרים. אבל יחד איתי יש מעגל חברות. אוכלות כאפות ומחזיקות ידיים,רוקדות ערומות בהר העגול.שולחת שירים קיטשיים באמצע הלילה,כותבת לה " שימי ווליום באוזניות".
וכמו שזה מגיע ככה זה נפסק. יום אחד קמה בבוקר וזה כבר לא שם,לא מעניין.נגמר.
